בתוס' נדה ובדין ערוה ד'עליה'
וערוה ד'לקחת'
בתוד"ה ואחות אשתו )תוס' נדה(
נדרש לעמוד על מס' נקודות: א. קו'
ותי' תוס' בהבנה הפשוטה שהקשו
מדין נאסרה. ההכרח שלא כך הקשו.
הביאור בקושיתם שתאסר משום
ערוה דעליה, ותירוצם לפי"ז בהבנה
הפשוטה דאין נאסרה משום אשת
אח דממילא. ההוכחה שיש נאסרה
גם באא"ד, והביאור בתוס' כהבית
שמואל שסופה ליטהר. ב. בא על
יבמתו נדה פטור. ההוכחה של תוס'
שקנה כהצד בחקירה שהמצוה בקנין
ולא בביאה. הטעם שביבמתו קנה,
מ"ש מחייבי כריתות ומ"ש מחייבי
לאוין ועשה )הטעם שבחייבי לאוין
ועשה לא קנה, כהנוב"י, והחילוק
שבנדה כן קנה, ר' שלמה(. ג. תי' הב'
של תוס' משום דרכי נועם. בביאור
דרכי נועם אם הוא פטור מסיבה או
סימן, ההכרח שדרכי נועם זה סימן.
ד. בביאור דרכי נועם בב' נפילות
)אם נאסרה זה דין באשת אח
שנעשתה אשת אח שיש לה בנים(.
ה. מה הסיבה שאינה ערוה דעליה
ובמה פליגי על התי' הראשון.
א. אי' במתני' דא' מט"ו עריות
שפטורות ופוטרות זה אחות אשתו,
ומבואר לקמן )לב.( שאפי' אם אחר
שעת נפילה מתה אשתו וכבר אינה
אסורה עליו באיסור אחות אשתו
בכ"א אינה נופלת שוב ליבום כיון
שנאסרה שעה אחת. ומקשה תוס'
שאישה שהיתה בשעת נפילה נידה
תאסר עולמית שכן בעודה נידה
אסור לו לבא עליה לפי שאין עשה
של יבום דוחה ל"ת שיש בו כרת
וא"כ תאסר משום אשת אח לעולם.
)ולכאו' תוס' הקשו שתיפטר אף
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
15
מחליצה, ולמרות שבנדה אמור
להיות חליצה שהרי תפסי בה
קידושין אך כיון שבאו מדין 'נאסרה'
א"כ הו"ל אשת אח ופטורה אף
מחליצה. והא דלא הקשו שתפטור
צרתה וא"כ ליתני לה במשנה והקשו
רק תאסר בעצמה היינו משום –
סיבה צדדית כדאי' בגמ' שלא שנתה
המשנה אלא מי ששייך לומר בה
שפוטרת גם צרת צרה וזה לא שייך
בנידה כיון שאסורה לכל( ומתרץ
תוס' דלא דמי דאחות אשה ושאר
עריות האיסור עומד על היבם טפי
משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע
אסירא. ובתורא"ש הוסיף ולא
מיקריא ערוה דאינה אסורה משום
עריות.
וביאור דבריהם הוא עפמ"ש בחי'
הגרי"ז )במכתבים בסוף הספר,
מכתב אחרון( ש'הביאה בשעתה
אסורה' דהיינו אינה איסור ערוה
וריחוק כשאר עריות )שבהם כתב
הרמב"ן עה"ת שלא תטעה לומר
שהם איסור ביאה אלא איסור ריחוק
)לפי שירדה תורה לסו"ד שלא יצא
טוב מחיי אשות בקרובים(( אלא
איסור ביאה, וא"כ לא יהא נאסרה
משום אשת אח לפי שזה אשת אח
דממילא כיון שיש חיוב ליבם רק יש
איסור ביאה שטכנית א"א ליבם,
בשונה מכל עריות שאומרות ריחוק
לא ליבם.
כך ההבנה הפשוטה בקושית ותי'
תוס'. אמנם קשה לפי"ז טובא מה
ראו לנכון לשאול זה כאן ואמאי לא
הק' זאת לקמן לב. שם מקור דין
נאסרה והק' זאת כאן שהוזכר דרך
אגב אחות אשתו. וביותר כפי
שמשמע בתורא"ש בתי' ד'לא שייך
למילף מאחות אשתו' משמע
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
16
שבשאלה הבין שנלמד דין זה
מאחות אשה, וזה הרי וודאי שלא
שייך בנאסרה שהוא דין כללי בכל
העריות. )זה אולי אפשר לתרץ לפי
רש"י שילפי' נאסרה בכ"מ מצרת
צרה וזה לומדים מאחות אשתו(.
וראיה נוספת שקושית תוס' אינה
משום נאסרה סתם שבתרומה"ד )סי'
רי"ט( דן בראובן שהיה נשוי ב' נשים
וא' מהם נהיתה משומדת רח"ל ומת,
האם פוטרת צרתה כדין חייבי
כריתות, שהרי הבועל משתמדת
קנאים פוגעים בו, וא"כ חזי' שדינה
כדין ערוה או לא, וכתב להוכיח מתי'
תוס' אצלינו שאינה פוטרת צרתה
וכמ"ש תוס' דלא דמי לאחות אישה
שהאיסור עומד על היבם טפי משאר
בני אדם אבל נדה לכ"ע אסירא.
והוכיח התרומה"ד דכמו"כ הדין
במשומדת דלכו"ע אסירא. ולכא' לפי
איך שביארנו בפשיטות את קו' ותי'
תוס' מה יעזור תירוצו, שהרי תוס'
לא דיבר על צרתה אלא על הנדה
עצמה, וע"ז תירצו שלא דמי לאחות
אישה.
ומה שצריך לבאר בקושיתם זה
שהק' שנדה תהיה אסורה משום
ערוה דעליה לפי שנאמרה בפרשת
העריות והוקשו העריות להדדי,
וא"כ לא רק שבזמן נדתה לא יהיה
מצות יבום אלא אפי' אחר שתטהר
יהיה נאסרה כיון שנאסרה שעה
אחת. )ובלא ערוה דעליה היה פשוט
לתוס' שלא שייך נאסרה משום
שסופה ליטהר וחשיב 'יבמה יבא
עליה' אך כיון שהיא ערוה דעליה
הקשו שתאסר עולמית. וכן מדוייק
מקושיתם שנידה תאסר ליבם אע"פ
שמטהרה אח"כ כמו אחות אשתו
וכו'. מה הכניסו אע"פ שמטהרה
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
17
אח"כ, אם היא ערוה דעליה מה זה
נוגע שתטהר אח"כ. אלא חזי' שהק'
שיהיה נאסרה אחר שהיא ערוה
דעליה(.
ומת' תוס' שאינה ערוה דעליה דא"א
ללומדה מכל העריות שהם איסור
עליו משא"כ נידה שהאיסור אכו"ע.
ומוסיף התורא"ש ולא מיקריא ערוה
דאינה אסורה משום קורבה. וכונתם
כמו שהבאנו את דברי מרן הגרי"ז
שבנידה אין איסורה ריחוק כבשאר
עריות אלא שהביאה בשעתה אסורה
ולכן אינה ערוה דעליה.
אמנם קשה דאכן תוס' תירצו מדוע
אינה ערוה דעליה אך מ"מ תיקשי
שיהיה נאסרה דלמעשה באותם
ימים שהיא נידה שאז נפלה ליבום
אין מצות יבום וא"כ שתאסר
עולמית. ולכאו' יש לתרץ ע"ז
בפשטות דל"א בכה"ג נאסרה דהויא
אשת אח דממילא שהרי נידה אין זה
דין במצות יבום שאינה מתיבמת כי
אם לאו צדדי שאסורה עליו. אך לא
שייך לבאר שלזה נתכונו תוס' שהרי
לקמן קיא: מוכח שיש נאסרה אף
באשת אח דממילא, דאי' שם דקטן
הבא על הגדולה תגדלנו, ומוכיחה
הגמ' שודאי שקטן הוא בן מצוה דאם
אין מצוה אמאי כשיגדיל ייבמה והרי
כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת
נפילה יבמה יהא עליה וכו'. והיינו
שהגמ' הקשתה שיהיה נאסרה
למרות שקטן זה בעיה צדדית שהוא
קטן ואינו כערוה דעליה שלא נאמר
בה פרשת יבום ובכ"א הק' הגמ'
שיהיה נאסרה. וא"כ הדרא קושיא
לדוכתה דיהיה נאסרה אף בלא ערוה
דעליה.
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
18
ובבית שמואל )ריש סי' קע"ג( הביא
מקור לדברי השו"ע שנדה לא נפטרת
מיבום מדברי תוס' דלא דמי לעריות
שאסורות משום קורבה וכו' והוסיף
וגם עומדת לטבילה. ובפשטות למה
הוצרך להוסיף זאת אחר שהיא אינה
ערוה דעליה. אלא כונתו שלא יהיה
נאסרה עולמית משום שעומדת
לטבול, ולא חשיב חסרון ביבמה יבא
עליה שכן הוא יכול לבא עליה, רק
צריכה לטבול קודם. וזה מה שתי'
תוס' דאינה ערוה דעליה מהטעם
הנ"ל דלא דמיא לשאר עריות ול"א
'נאסרה' שסופה לטבול וקרי' בה
יבמה יבא עליה. וזה כבר הבינו
בקושיתם שמצד נאסרה לבד א"א
לשאול שהרי סופה לטבול וכמו
שכתבו וז"ל. אין להקשות דנידה
תאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ
וכו' כמו אחות אשתו. דהיינו שהבינו
שזה שמטהרת אח"כ זה סיבה שלא
יהיה נאסרה, והקשו שתהיה דומיא
דאחות אשה ערוה דעליה. -
ב. תוס' מביא ראיה שאינה ערוה
דעליה ושהיא בת יבום שאם יבם
קנאה מהגמ' בפסחים דהבא על
אשתו נידה חייב, וביבמתו בעל
פטור. והיינו ששם נחלקו אם עוסק
במצוה פטור זה גם אם מכוין לקיים
מצוה ואינו מקיים או רק כשלמעשה
קיים המצוה, ואי' שם שגם לפי הצד
שדוקא כשמקיים מצוה נפטר, בעל
יבמתו נדה למרות שיש איסור פטור.
ומוכיח תוס' שאם בא על נדה קנה
דאי לאו הכי הרי לא קיים המצוה.
והנה בכל יבום חקרו האחרונים
במה מקיים את מצוות היבום אם
מקיים את המצוה בקנין, כשנהיית
לו לאישה )וכך גם מסתבר שהרי
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
19
זוהי מטרת המצוה להקים לאחיו שם
ושיבוא במקומו( או בביאה שבא על
היבמה ואפי' כשלא קנאה. ומתוס'
חזי' שלמדו שהמצוה היא בקנין
שהרי אם המצוה זה בביאה, לכך
קיים מצוה ואפי' אם לא קנה.
)ובעצם דברי תוס' שכתב להוכיח
מיבמתו נדה פטור שבעל קנה יש
קושיה פשוטה ועצומה ושמעתיה
מא' מבני החבורה )הבה"ח מ.ט. ני"ו(
דמדוע תוס' צריך להמשיך ולהוכיח
שבעלו קנו, עצם זה שיש מצוה בנדה
שהרי פטור, זה כבר אומר שאינה
ערוה דעליה שאין בה מצוה כלל.
וצע"ק. ועי' לקמן אות ה' מה
שביארנו בזה(.
עכ"פ תוס' מוכיח שביבמתו נדה
בעלו קנו. ולמרות שבכל חייבי
כריתות לא קנו מ"מ בנדה תופס
קידושין ולכך תופס גם כן היבום.
אך מה שקשה זה שבחייבי לאוין
ועשה הדין הוא שבעלו לא קנו,
ומדוע, מ"ש מנדה והרי חייבי לאוין
ועשה תפסי בהו קידושין.
והנה בדין חייבי לאוין ועשה כתבו
תוס' בחולין )קמא.( בשם ריב"א
שבחורש לכסות דם ביו"ט, שיו"ט
הוא עשה ול"ת וכיסוי הדם הוא
עשה, אינו לוקה על הלא תעשה,
ולמרות שאין עשה דוחה ל"ת ועשה,
אך את הלא תעשה דוחה העשה של
כיסוי הדם וכל מה שהתחייב זה על
העשה של יו"ט שאותו העשה של
כיסוי הדם לא דחה.
אמנם בנודע ביהודה )בסוף ספרו
תשובת חתנו תשובה ל"ט( כתב
דבכל חייבי לאוין ועשה העשה -
שמתנגד לזה לא נאמר כלל בכה"ג
ולא נאמר שיפטר ממלקות לפי שאין
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
20
עשה כלל )ולא שיש עשה שידחה
את הלא תעשה רק העשה הזה גובר
אלא אין לעשה כלל( )ויעוי"ש מה
שתי' על ריב"א( וזה הסיבה
שבחייבי לאוין ועשה אם בעלו לא
קנו שהרי העשה לא נאמר בכה"ג
ואין מצות יבום.
אך קשה מ"ש חייבי לאוין ועשה
שבעלו לא קנו מדין מצה בטבל שיש
דין שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו
מיתה בידי שמים, ובכ"א אם אכל
מצה של טבל יצא ידי חובתו. ואמאי
נימא שהעשה לא נאמר בכה"ג.
אמנם החילוק הוא פשוט מאוד
בסברא וכן כתב לחלק ר' שלמה )סי'
ב' ד"ה ומה( דבמצה בטבל יש דין
לאכול מצה והחובה הזו היא על
הגברא לאכול מצה ואף אם לא יהיו
בעולם מצות כלל יש עליו חיוב
לאכול מצה, )רק שלא יענש ע"ז
משום שאנוס( אך אינו דין במצה
שתאכל ולכן אף אם עבר על האיסור
ואכל המצה בטבל קיים את אכילת
מצה שהרי זה שמצה זו אסורה
באיסור טבל אינו אומר לא לקיים
את המצוה, אלא זה אומר שאם
יאכל את הטבל הרי עובר בל"ת, אך
מצוה ודאי קיים שהרי אכל מצה.
משא"כ בחייבי לאוין ועשה )ויותר
מזה בערוה דעליה( שכל החיוב יבום
זה ביבמה הזאת ורק היא נופלת
לפניו ליבום, ואם אותה התורה
אוסרת באיסור לאו ובעשה התורה
אוסרת לקיים את המצוה, שהרי אי
אפשר לקיים את היבום ביבמה
אחרת, ואם התורה אומרת לא לקיים
את המצוה לא נאמרה המצוה.)שהרי
מה זה 'מצוה', התורה אינה ספר
חוקים שכשיש סתירה ומקיים את
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
21
אחד הצדדים מה שקיים קיים מצוה
ועבר על המצוה השניה. אלא מצוה
זה לעשות את רצון ה'. את מה
שהקב"ה מצוה אותך. ואם לפני
שאתה עושה את המצוה אתה בודק
בהלכות עשה דוחה ואומרים לך
שעשה לא דוחה ל"ת ועשה א"כ אתה
לא מצווה לעשות את מצות היבום
כי התורה אוסרת לך את זה. התורה
אוסרת את המצוה.( זה הסברא
בדברי הנודע ביהודה שהעשה לא
נאמר כלל. אמנם במצה בטבל
התורה לא אומרת לך לא לעשות את
המצוה, שהרי אתה יכול לאכול מצה
אחרת אלא התורה אומרת תעשה
את המצוה רק שאם תאכל טבל
תעבור באיסור.
וממילא מיושב בנדה שהקשינו
שאמאי בעלו קנו והרי חייבי לאוין
הדין שלא קנו, ומשום שאם התורה
אומרת שאין עשה דוחה ל"ת ועשה
אין מצוה, א"כ מדוע שבנדה כן יש
מצוה והרי התורה אומרת שאין עשה
דוחה ל"ת שיש בו כרת. ויש לבאר
שהתורה אינה אומרת בנידה לא
לעשות את המצוה שהרי כשתטהר
יהיה מצוה אלא התורה אומרת שיש
מצוה רק כשהיא נידה יש איסור
'אריא דרביע עליה' ולכן אם בעלו
קנו. והדברים פשוטים מסברא
וברורים.
ג. כמו שנתבאר תוס' הקשה שנידה
לכאו' היא ערוה דעליה ותאסר
עולמית מכיון שנאסרה שעה אחת
ותי' בתי' הראשון שאינה ערוה
דעליה דלא דמיא לשאר עריות וכו'.
תי' שני מת' תוס' שהסיבה שלא
יהיה נאסרה וממילא לאחר ימי נדתה
תהיה מותרת זה משום שכל דין
נאסרה נלמד מהפס' 'דרכיה דרכי
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
22
נועם' והכא אינו דרכי נועם שתזדקק
לזה שנפטרה הימנו ונאסרה עליו
שעה אחת. וכ"ז בערוה שהיתה
אסורה עליו שעה אחת, משא"כ נידה
שלבעלה נמי אסורה דהיינו שאסורה
על כולם, אין זה גנאי וחוסר בדרכי
נועם שחוזרת ומזדקקת לו, שהרי לא
היתה אסורה עליו אלא על כולם.
וממילא תוס' הרי הק' שהיא ערוה
דעליה ויהיה נאסרה, ומתרצים דגם
אם היא ערוה דעליה אין נאסרה
משום שאין חסרון בדרכי נועם. )כך
התי' בפשיטות. ועי' לקמן אות ה'
מה שיתבאר שם באריכות אי"ה(
ומוכיח תוס' כן מהגמ' לקמן פז:
שהק' שנלמד בק"ו מתרומה שיבמה
שמת בעלה ויש לה בנים ואח"כ מתו
שלא תתיבם ק"ו מתרומה שאישה
שמת בעלה ויש לה בנים ומתו
שאינה אוכלת בתרומה. ותי' דאמר
קרא דרכיה דרכי נועם ואת אמרת
תחזור ותיבם. ותוס' הבין שם שזה
הגנאי שנזקקת לזה שנאסרה לו וזה
מקור דין נאסרה.
)ויעוי' ברש"י שם שפי' שהחסרון של
דרכי נועם שם זה משום שהיה לה בן
ולא נזדקקה ליבום ונשאה לשני ומת
בנה מהראשון אם תאמר תחלוץ הרי
היא מתגנה על בעלה. ועל פי' יהל"ק
דבנשואה תיפו"ל שהיא אשת איש
ולא נופלת ליבום כלל כדין ערווה
ומדוע תצטרך חליצה. אמנם ניתן
לבאר ע"פ מ"ש תוס' לקמן טז. שכיון
שאפשר שיגרשנה לא פקע מינה
הזיקה ליבום ולכך יש לה חיוב
לחלוץ. אמנם מה שקשה בדבריו ז"ל
שנימא שאם לא נשאה לאחר מהשוק
תתיבם או תחלוץ אחר שמתו הבנים,
ואם נשאה לאחר לא תיפול ליבום.
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
23
ולפי מה שיתבאר בסמוך שזה סימן
ולא סיבה יבואר שפיר אי"ה(.
והנה בדברי תוס' שהטעם שאינה
נופלת ליבום שוב זה משום שחסר
ב'דרכי נועם' יש לחקור אם זה דין
בפנ"ע שאומר שבאופן כזה אין
חליצה, דהיינו שבפס' יבמה יבא
עליה קרי' בה גם לאחמ"כ אף אם לא
נפלה בתחילה ליבם, רק בא הדרכי
נועם ואומר שבכה"ג אינה נופלת
שוב ליבום, או שהוא רק מגלה
שכשהתורה אומרת יבמה יבא עליה
דיברה בכה"ג שאין חסרון בדרכי
נועם. וכן חקר ר' אלחנן )סי' י"ז( אם
זה סיבה או סימן. ולכאו' זה רק
סימן שכן בגמ' בסוכה הק' ואימא
ענף עץ עבות שכתוב בתורה זהו
'הירדוף' )מין עץ שעליו משולשין
כשל הדס אך יש לו קוצים והוא
משרט( ומת' דדרכי נועם אמר
רחמנא וכיון שהירדוף משרט לא זהו
שאמרה תורה לקחת לד' המינים.
ושם ודאי שאם יקח ההרדוף ויוציא
את הקוצים שלא יוצא יד"ח, שצריך
ליטול הדס ולא שיש דין צדדי של
דרכי נועם, אלא זה רק סימן שלא
בהרדוף דיברה התורה בפרשת ד'
המינים. וכמו"כ יעוי' ברש"י לקמן
פז: שכתב לגבי שאלת הגמ' שמי
שהיו לה בנים ומתו תתחייב ביבום
ותי' הגמ' דרכיה דרכי נועם אמרה
תורה. פרש"י וז"ל וזו שהיה לה בן
וכו' אם תאמר תחלוץ הרי היא
מתגנה על בעלה הלכך על כרחך בן
אין לו בשעת מיתה קאמר. עכ"ל.
חזי' בדבריו שהדרכי נועם רק אומר
שלא בזה דיברה תורה כשאמרה 'בן
אין לו'. )וכן חזינן התם מגוף מ"ש
רש"י שאם אמרת תתחיב בחליצה
הרי שנשאת לאחר ומתו בניה הרי
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
24
היא מתחייבת חליצה ומתגנה על
בעלה. ולכאו' מה הבעיה נימא שאם
נשאה לאחר באמת לא תתחייב
חליצה אך אם לא נשאה תתחייב
חליצה. אלא חזי' שזה סימן ול"א
היכא ששייך הטעם של דרכי נועם
לא תחלוץ והיכא שלא שייך תחלוץ(
אך קשה דאם כמו שבארנו דדרכי
נועם זה סימן, מה תי' תוס' בנדה
שלא שייך בה הטעם של דרכי נועם
ולכך אין בה נאסרה והא גם נדה
בשעת נפילה לכאו' ל"ק בה יבמה
יבא עליה שהרי בשעת נפילה
אסורה, והסימן של דרכי נועם אומר
שאם בשעת נפילה אינה נופלת
ליבום אינה חוזרת ונופלת )וכמו"כ
מה הקשו מהגמ' לקמן ל. בדלא
אדחיא מהאי ביתא ותי' שגם שם
שייך הסיבה של דרכי נועם שאין זה
נועם שתחזור ותזדקק לזה שנפטרה
ממנו, תיפו"ל שבשעת נפילה היתה
אסורה והסימן אומר שאסורה
עולמית(. ויש לבאר דבנדה כיון שזה
איסור זמני שאסור ליבם אותה
בשעת נפילתה אך אח"כ תהיה
מותרת ליבום קרי' בה 'יבמה יבא
עליה' בהמשך וכל מה שנאמר בדרכי
נועם זה שאם בשעת נפילה ל"ק בה
יבמה יהא עליה שוב לא נופלת
ליבום אך בנדה )וה"ה בדלא אדחיא
מהאי ביתא( קרי' בה יבמה יבא
עליה.
ומקשה ר' אלחנן דכל מ"ש תוס'
שנאסרה הוא משום שאין זה דרכי
נועם כ"ז שייך בנפילה אחת שכיון
שבשעת נפילה לא קרי' בה יבמה
יבוא עליה שוב לא קרי' בה, אך בב'
נפילות נהי דנאסרה בנפילה ראשונה
שבשעת נפילה היתה אסורה ולכך
לא נופלת שוב ליבום משום שמצות
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
25
יבום לא חוזרת וחלה, אך בנפילה
שניה מדוע תאסר והרי בנפילה זו
נפלה מחדש ובזמן הנפילה לא היתה
אסורה וא"כ שיהיה לה דין יבום.
אמנם ע"פ ביאור ר' נחום )בקונטרס
התבונה סי' ל', דבריו הובאו לעיל
באריכות בדין אשת אח שלהב"ע(
יש לישב שמה שכיון שנאסרה שעה
אחת נאסרה עולמית אינו רק משום
שהנפילה לא מתחדשת, אלא כיון
שהנפילה לא מתחדשת חל עליה
איסור 'אשת אח שיש לה בנים' וכיון
שלא הותרה שעה אחת ליבום לא
תותר עולמית. א"כ נמצא שהדרכי
נועם רק אומר מדוע לא חוזרת
ונופלת כשנהיית מותרת, אך נאסרה
אינו קשור לדרכי נועם, וכיון
שבנפילה ראשונה לא הותרה, אף
בנפילה שניה אסורה עולמית
באיסור אשת אח שיש לה בנים.
ונמצא לפי"ז שבעצם דין נאסרה לא
נחלקו תירוצי תוס' מאיזה טעם הוא
וכיון שנאסרה שעה אחת ולא הותרה
הרי היא בגדר אשת אח שיש לה
בנים. ומה שנחלקו זה בסיבה שאין
נפילה חוזרת ובנידה יש. שבתי'
הראשון הבינו שאין נפילה מכיון
שמסתבר שיבמה יבא עליה נאמר
בשעת נפילה שהרי אז זה מצות
היבום )ובנידה סופה ליטהר וקרי'
בה יבמה יבא עליה( ובתי' הב' לא
הבינו כסברא זו והיה צריך להגיע
לדרכי נועם שאינה חוזרת ונזקקת
לזה שנפטרה הימנו. )ובנידה אין
חסרון של דרכי נועם שהרי נאסרת
על כולם(.
ה. למעשה יש לעמוד בתי' התוס'
השני על תורף תירוצם מה תי',
שהרי הקשו )כפי שביארו לעיל אות
א'( שנדה תהיה ערוה דעליה ותהיה
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
26
אסורה לעולם, מכיון שנאסרה שעה
אחת. ובתי' הראשון תי' שאינה ערוה
דעליה ולכך אין נאסרה אח"כ דמה
שאסורה בהתחלה אינו עושה
נאסרה דסופה ליטהר ואינה נחשבת
אסורה. א"כ מה תי' בתירוץ השני,
לכאו' שאע"פ שהיא כן ערוה דעליה
בכ"א אין נאסרה מכיון שכל נאסרה
נלמד מדרכי נועם והכא לא שייך
דרכי נועם. אך ילה"ק שאם כך תוס'
הבינו שהיא באמת ערוה דעליה מה
יתרצו על הגמ' בפסחים שהביאו
שהבא על יבמתו נדה קנה והרי זה
ערוה דעליה ולא נאמרה מצות יבום
בזמן זה כלל.
ויש שרצו לבאר בתירוצם שאע"פ
שאינה ערוה דעליה שוב הוקשה
לתוס' שיהיה נאסרה אף בלא שהיא
ערוה אלא מכיון שאסורה בשעת
נפילה תהיה אסורה לעולם. שזה
היה פשוט לתי' הראשון שלא תאסר
עולמית משום שסופה ליטהר, ועל
סברא זו חלק התי' הב'. ותי' דאין
נאסרה דאין חסרון של דרכי נועם.
אמנם קשה לומר שקושית תוס'
משתנה בין התרוצים. ולכן יש לבאר
שהבינו בתי' הב' שאע"פ שלכאו'
אמורה להיות ערוה דעליה, בכ"א
אין ללמוד מאחות אשתו ושאר
עריות לנידה, מכיון שלשאר עריות
יש דין נאסרה ואם אסורות רגע אחד
אסורות עולמית, ז"א שהיא ערוה
כ"כ חזקה שאסורה עולמית, משא"כ
נדה שגם אם תהיה ערוה בכ"א
תהיה מותרת לאחר ימי נידתה א"כ
א"א ללומדה משאר עריות לפי שהיא
ערוה קלה יותר שהרי לא עושה
נאסרה ז"א שגם בזמן נידתה היא
ערוה קלושה ולכך אינה ערוה
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
27
דעליה. דהינו פירכא כל דהו שא"א
למילף מאחות אשתו.
)אך יש להעיר על פי' זה שמה שאין
נאסרה זה מסיבה צדדית ובכ"מ
הנאסרה אינו קשור לדין ערוה שלה
אלא לזה שלא הותרה ליבום וצ"ע.
ויש שביארו בתוס' שכוונתם שכיון
שאין נאסרה א"כ אין חסרון ב'יבמה
יבא עליה' וקרי' בה יבמה יבא עליה
בהמשך וא"כ לא שייך לקרוא לה
ערוה דעליה דנתרבתה מהפס' יבמה
יבא עליה שהיא שייכת בגוף הפס'.
אך גם זה אינו מחוור שכן ערוה
דעליה אינה נלמדת מיבמה יבא
עליה אלא מ'לא תקח אשה אל
אחותה וכו' עליה' ודורשת הגמ' לא
תקח במקום עליה דהיינו אפי'
במקום יבום שנאמר בו יבמה יבא
עליה לא תקח, א"כ מה זה נוגע
שקרי' בה יבמה יבא עליה בהמשך(.
ו. עד כה בארנו את קו' ותי' תוס'
ע"פ פשוטו, אך ילה"ק דלפי"ז מה
צריכים להביא ראיה בתי' הראשון
שבעלו קנו, סגי בזה שהוכיחו
שבשעת הנידה ג"כ יש לה מצוה ולא
הויא ערוה דעליה, ומה הוצרכו
להוכיח ג"כ שבעלו קנו. וכן על התי'
הב' של תוס' משום דרכי נועם צ"ע
כמו שהקשינו דאם סברו שהיא
ערווה דעליה אמאי בעלו קנו ואם
סברו שאינה ערוה דעליה אמאי
הוצרכו לתרץ שאין נאסרה, בלא"ה
אינה ערוה דעליה. ואם כוונתו לתרץ
שאף אם אינה ערוה דעליה יהיה
נאסרה, גם זה דוחק שהשתנתה
הקושיה. ולכך ביארנו שהסיבה
שאינה ערוה דעליה משום שאין
נאסרה אך לא יצא ברור מדוע.
וביאר מורינו רה"י הגר"נ אלון
שליט"א שנדה מכיון שאחר ימי
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
28
נידותה היא מותרת ודאי שכשתטהר
תהיה לה זיקה )לולי קושית תוס'
שיהיה נאסרה( וכן באחות אשתו
אחר שמתה אשתו מה היה קורה
לולי דין נאסרה, דיש להסתפק אם
אז, אחר שמתה אשתו יתחדש
הזיקה, או דילמא כעת יש ביבמה
הזאת זיקה לכשתמות אחותה או
כשיעברו ימי נידתה, )בימי נידתה
זה פשוט אך באחות אשתו לכאו' אין
לזה שחר ושמץ סברא שיהיה זיקה
כלפי העתיד. כך נראה לכאו' מסברא
והסכים עמדי רבינו הגר"ר נוימן
שליט"א. ויל"ע.( ומן הסתם צ"ל
כהצד הב' שיש לה זיקה עכשיו כלפי
העתיד, ויתכן שבזמן נידתה תהיה
אסורה לגמרי כדין ערוה אך אחמ"כ
תהיה מותרת ואין זה גורע זב"ז
דהויא כב' נשים שונות. וכעת יש לה
זיקה כלפי מחר.
וא"כ מצד הערוה דעליה יש איסור
לבא עליה אך אם בעלו קנו שהרי יש
זיקה, ומה שבאחות אשתו אסורה זה
משום דין נאסרה, שהוא ג"כ איסור
אשת אח, וזה מה שעושה את דין
בעלו לא קנו. )ואחר שנתקשיתי
בסברא זו טובא ששייך בערוה זיקה
כלפי העתיד הביא לי מורינו רה"י
ראיה מהתי' הב' שהיא ערוה דעליה
ובכ"א כיון שאין נאסרה בעלו קנו,
והיינו למרות שהיא ערוה דעליה
כיון שיש זיקה(. וא"כ הק' תוס'
שיהיה ערוה דעליה וחוץ מזה יהיה
גם כן נאסרה ותהיה אשת אח בזמן
נידתה ג"כ, ולכן לא רק שתהיה
אסורה לעולם, אלא תהיה אסורה גם
בזמן נידתה, וא"כ שיהיה בעלו לא
קנו. ותירצו בתי' הראשון שאינה
ערוה דעליה וממילא לכך אינה אשת
אח, וזה מה שהוכיחו שבעלו קנו
בירור בתוס' נדה ובדין ערוה דעליה וערוה דלקחת הסוגיא
29
שאינה אשת אח. אך זה שיש מצוה,
שפטור, אין זה ראיה שהרי יש לה
זיקה וכמעוברת שלמרות שיש דין
'עיין עליו' מכיון שיש זיקה לא עובר
על אשת אח. ובתי' השני תירצו
שאין נאסרה משום שאין חסרון של
'דרכי נועם' ולכך אינה אשת אח
ובעלו קנו, דגם אם היא ערוה דעליה
כיון שיש זיקה בעלו קנו
